פיוט שנכתב ע"י
ר' שלמה אבן
גבירול, מגדולי
פייטני ספרד במאה
ה-11. השיר מצוי
כמעט בכל עדות
ישראל השונות -
אצל יהודי מרוקו
הוא מופיע בשירת
הבקשות של שבת
וירא, ואצל יהודי
בבל בסדר השירים
לליל הושענא רבה,
אולם בפועל זהו
שיר המושר בכל
העדות ובכל עת,
שכן זהו שיר אהבה
וגעגועים של
הרעיה, כנסת
ישראל, אל דודה,
הקב"ה, הנשען על
שיר האהבה הגדול
של הדוד והרעיה -
שיר השירים.
הרעיה והדוד
מנהלים פה
דו-שיח, בו הרעיה
כבר לא יכולה
לחכות יותר והיא
מאיצה בדוד כי
יתגלה, יתקרב,
ויגאלה ממקומה
בגלות, ואילו
הדוד ממתן את
הרעיה, מבקש ממנה
שתחכה לרגע
הנכון, לעת אשר
תחפוץ האהבה
מעצמה.